הסוד האמיתי של השארינגן

בסדרת אנימה שאני אוהב וצפיתי בה עוד כשהייתי ילד, היה משהו מוזר מאוד.

טוב, זו סדרת אנימה יפאנית, יש שם מלא דברים מוזרים. אבל על אחד מהם אני רוצה לספר.

מסופר בה על שבט עם יכולות יוצאות דופן ומדהימות במיוחד.

אבל יש שם קאץ', כדי להיות מסוגל להשתמש ביכולות יוצאות הדופן האלו, עליך להרוג את החבר הכי טוב שלך.

בתור ילד זה נשמע לי כמו משהו מטורף. אני בטוח שגם אתם חושבים עכשיו שלא הייתם פוגעים במישהו קרוב אליכם בעבור שום הון בעולם.

בימינו אני חושב על זה שחייב היה להיות לזה ביסוס כלשהו. האנשים שכתבו את הסיפור עשו את זה מנקודת מבט מסוימת ובחרו בתנאי התובעני הזה מסיבה כלשהי. אם הם רצו לבחור בסתם משהו מפחיד, הם יכלו להתנות סיכון חיים כזה או אחר או אולי להמציא דרכים בהן יוכלו להוכיח את אומץ הלב. ובכל זאת בחרו באובדן של משהו יקר במיוחד, כמו חברות.

יש בחיים שלנו חוויות, חלקן טובות, חלקן רעות, שעד שלא נרגיש אותן על בשרנו לא נוכל להבין אותן, אפילו אם יספרו לנו עליהן כל פרט ופרט. אי אפשר להסביר לילד את תחושת ההתאהבות בין גבר לאישה, אנשים שלא חוו פוסט טראומה או כאבים חזקים מחוץ לסקאלת הכאב לא יוכלו להבין אותם לעומק או להפגין אמפתיה שלמה ואמיתית כלפי כאלו שכן. גם אם היו רוצים מאוד, פשוט לא ניתן לדמיין איך זה מרגיש אם לא חווים משהו דומה מספיק בעוצמה והבלעדיות שיש לכל אחד מהדברים שתיארתי.

לי יצא לחוות לא מעט בחיים, אני תמיד משתדל לראות את זה באור חיובי, להשתמש בכאב והרגשות כדי להבין מטופלים טוב יותר. כל דבר קשה שעובר עלי עוזר לי לעזור לכם. אבל מכל הדברים שעברו עלי, קשים ככל שהיו, כלום לא הכין אותי לרגע בו אצטרך "להרוג את החבר הכי טוב שלי".

לפני שאתם מתקשרים למשטרה, לא באמת הרגתי אף אחד. אני מדבר על הפרידה ממי שהייתה אשתי. היא הייתה הכל בשבילי בעולם. בת זוג, אשת סוד, החברה הכי טובה, מוזה, הסיבה לקום בבוקר והדבר האחרון עליו חשבתי בכל לילה. בחיים שהיו לי עד אותו רגע היא הייתה הקרקע היציבה עליה הכל מונח. ובכל זאת החיים התגלגלו כך שלא הייתה לנו שום ברירה אלא לסיים את מערכת היחסים שלנו. בשניה אחת, איבדתי את החברה הטובה ביותר שלי, בעצם את כל העולם שהיה לי והייתי צריך גם לחתוך את החבל בעצמי. אמנם לא באמת הרגנו אף אחד, אבל הישות הזו שהייתה הזוגיות שלנו והיו בה חלקים כל כך יפים ומדהימים מתה. פשוט ננטשה מאחור וכבר לא קיימת.

שלא תחשבו לרגע שחלק, אפילו קטנטן, מהתהליך היה קל. העומס הרגשי והפיזי הובילו אותי לתהומות בהן לא הייתי מעולם ולא ידעתי איך או אם בכלל אצליח לצאת מהם. וכאן כמובן, תמיכה של משפחה, חברים ומטפלים כאלו ואחרים עזרו לי להישאר עם הראש מעל המים ולעבור את התקופה האפלה והקשה ביותר בחיי.

נכון לעכשיו, כשאני כותב את המילים האלו, אחרי שעבר מספיק זמן, החיים שלי תפסו כיוון, ואני כבר בונה אותם מחדש, אני יכול להבין טוב יותר את הרעיון בו נגעו הכותבים של האנימה היפאנית הזו. לכולנו יש את אזורי הנוחות, הכללים שכתבנו לעצמנו בראש, חיים אותם המצאנו והתפיסות המחשבתיות או הסיפורים שסיפרנו לעצמנו ובהם אנחנו מאמינים.

"החיים שלי יציבים."

"אני מאושרת. לא יכולה להיות יותר מאושרת מזה."

"עוד כמה שנים נסיים לשלם משכנתא והחיים יהיו קלים יותר."

"העבודה שלי מעצבנת אבל אני חייבת את הכסף."

"זה עדיין לא הזמן המתאים להפוך להיות הורים."

"נחיה ביחד לנצח."

"אני עובד קשה כל השנה, אבל לפחות פעם בשנה אני טס לחו"ל לשבוע ונהנה מהחיים."

"לא משנה מה, אבא שלי תמיד שם בשבילי."

וכן, גם:

"צה"ל הוא הצבא הכי חזק בעולם ושומר עלינו, אנחנו בלתי מנוצחים."

אלו מנטרות, או סיפורים, שאנשים מספקים לעצמם, והם שומרים עלינו שפויים בזמנים הקשים, כמו חברים בעצם. בודדים האנשים שיעשו צעד, יערערו על הנכונות שלהם, ישברו אותם וישנו אותם, אבל לפעמים זה קורה, ולא תמיד תלוי בנו. לפעמים העולם משתנה ואין לנו ברירה אלא להשתנות יחד איתו.

בזמן שהייתי נשוי, ראיתי את הזוגיות בתור הדבר הכי בטוח, עליו אני תמיד יכול להישען, המצוף שעוזר לי לא לטבוע בבלגן של העולם. אבל האחיזה במצוף הזה וההסתמכות עליו היא זו שמנעה ממני ללמוד לשחות וגרמה לי להישאר במקום, באזור הנוחות הלא כל כך נוח.

וכשאני מסתכל לאחור, על הזמן שעברתי מאז הרגע הקשה ביותר בחיי. הרגע בו המצוף הזה התפוצץ לי בפנים והסתיימו החיים שלי כמו שהכרתי אותם, הרגע בו איבדתי את הדברים היקרים לי ביותר והחלומות שלי התנפצו לרסיסים. הרגע שלא דמיינתי שיקרה אפילו בסיוטים שלי. בכל הזמן שעבר מאז, אני מרגיש חי יותר מכל זמן אחר שהיה בעבר. גם אם זה היה זמן בו הגדרתי את עצמי יציב ומאושר.

האובדן של אזור הנוחות, של אותן מנטרות שהיו האמת המוחלטת בזמנן, אפילו איבוד האמון באהבה או סופים טובים כמו באגדות, נתנו לי את ההזדמנות לראות את העולם אחרת ולהתמודד עם דברים חדשים בחיים, התנסויות אותן לא חשבתי שאעבור ואתגרים מדהימים, חלקם נושאים פירות חיוביים וחלקם יכולים גם להכאיב ולהיות לא נעימים. אבל אלו החיים האמיתיים בסופו של דבר. לא הכל מושלם.

מאז אותו מפץ גדול, נראה שהמוות יצר פתח לחיים חדשים וכמו שעלים נושרים מהעץ כדי לפנות מקום לעלים רבים יותר, יפים יותר וחזקים יותר בשנה הבאה, כך אנחנו יכולים לראות גם את הזמנים הקשים בחיים שלנו. כי מתוכם אנחנו גדלים להיות חזקים יותר ממה שהיינו קודם.

ולפעמים אלו דווקא אותם הדברים שגורמים לנו להרגיש יציבים על הקרקע שבעצם מונעים מאיתנו לפרוש כנפיים ולעוף אל על.

תשאלו את עצמכם רגע אם יש לכם איזו משקולת, שהרמתם לפני כמה שנים ואתם כבר לא צריכים, אבל פשוט ממשיכים להחזיק, כי זה מה שאתם רגילים אליו, כי לעזוב אותה יוציא אתכם משיווי משקל. ואז תרשו לעצמכם להניח אותה, רק לכמה רגעים ולראות איך זה מרגיש. אם זה לא יתאים, אפשר להרים אותה שוב, אולי לנסות שוב להניח אותה בפעם אחרת. אם זה מתאים אפשר להשאיר אותה בצד ולהיפרד ממנה לתמיד.

משקולת כזו יכולה להיות מה שימנע מכם דברים שיעשו לכם את החיים טובים ומאושרים יותר.

זה יכול פחד מלגלות משהו שלא רציתם להאמין בו.

הקול הקטן שמונע ממכם להגיע לטיפול רק כדי לא להודות שיש במה לטפל.

או אפילו מחשבה שלעשות משהו שאתם אוהבים לא מוסרי, בגלל איזה דפוס מחשבתי שהתקבע לכם בראש מימי הילדות.

הקרבה של אזור הנוחות או משהו מוכר יכולה להביא אותנו למקומות טובים אפילו יותר, גם אם זה צעד שלא קל לעשות אותו, או שהוא נראה לא בטוח.

ואם אתם בתקופה חשוכה של החיים. איבדתם משהו שהיה יקר לליבכם, כמו אמונה, יציבות או אפילו באמת איבדתם מישהו קרוב שכבר לא בחיים. אפילו שזה לא נראה ככה עכשיו, תאמינו שזו הזדמנות לצמיחה בשבילכם. ותצמחו.