בזמן החופשה הייתי באילת ועשיתי שם קורס צלילה של 2 כוכבים יחד עם שני חברים טובים. החוויה הייתה מופלאה ואני ממליץ לכם להתנסות בצלילה בעצמכם, גם אם אתם לא אוהבים לצלול, אני למדתי שם המון על החיים שלי ואיך לשפר אותם אפילו מחוץ למים:
ההתחלה הכי קשה
אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי על קורס הצלילה הוא לאיזה עומק הגענו, כשאני עונה שעד 30 מטרים מתחת למים אנשים מתרשמים, שואלים אם זה מפחיד, או על הלחץ שזה מפעיל על האוזניים בעומקים כאלו. העניין הוא שבעצם אלו 10 המטרים הראשונים שהכי מקשים על הצלילה. לא ארחיב כאן יותר מדי על הלחץ האטמוספרי מתחת למים, רק אספר לכם שההפרש בין הלחץ אליו אנחנו רגילים מחוץ למים לבין הלחץ במטרים הראשונים לצלילה הוא הכי קיצוני. ב10 המטרים הראשונים הייתי צריך לווסת את הלחץ באוזניים כ5-6 פעמים, בעומק של 30 מטרים רק פעם פעמיים. חוץ מזה במקרים של תקלות האינסטינקט הראשוני שלנו יהיה לנסות ולעלות על פני המים, שוב בגלל לחצים אטמוספרים וכל מיני נתונים שונים אפשר להסב נזק לגוף בעליה מהירה, הדבר הנכון יהיה לפנות אל צוללן אחר לעזרה מתחת למים, בעומק גדול זה מרגיש הרבה יותר הגיוני לשחות 2 מטרים אל חבר מאשר לעלות כל הדרך למעלה ולהיפגע. אז בעצם כמו בכל דבר בחיים – בהתחלה קשה ואז הכל הולך חלק יותר.
גם בפאניקה טוטאלית הכל תלוי בנו
כמובן שכשצוללים אפשר לראות דברים מדהימים ולהנות, אבל כמו שכתבתי בפסקה הקודמת יכולות להיות תקלות וחלק רחב מהקורס לימד אותנו להתמודד איתן בצורה איתנה. בכל יום סיפרו לנו על הדבר אותו אנחנו עומדים לתרגל, נלחצנו מהמחשבה, למדו אותנו בדיוק איך לפתור כל דבר ואחרי שעשינו את זה מתחת למים והצלחנו להתמודד בכוחות עצמנו כבר לא פחדנו והיינו הרבה יותר בטוחים בעצמנו ("היום הוא המחר שאתמול כלכך דאגת בגללו" מכירים?)
אחת הצלילות המסכמות נקראת "צלילת התקלות". בעומק של 6 מטרים המדריך עובר אחד אחד ומפתיע אותו עם תקלה כלשהי – המשימה: לא לעלות על פני המים לא משנה מה. כשהמדריך הגיע אלי הוא הפיל לי את המסכה (שחוץ מהגנה על העניים ממי המלח גם אוטמת את האף מכניסה של מים) והוציא את צינור האויר מהפה שלי. האויר הוא הכי חשוב ולכן מצאתי אותו, הכנסתי אותו לפה והתחלתי לנשום מיד, אבל בלי המסכה חדרו לי מים גם לאף ונתנו לי את התחושה הלא נעימה שכולנו מכירים, תחושה של טביעה. השכל שלי גרם לגוף להשתולל, אלף מחשבות רצות בתוך שניה, נופפתי בידיים בלחץ ואז נזכרתי במה שלמדנו – להילחץ זה הדבר הגרוע ביותר וכדי שהסבל יגמר כל מה שצריך זה להרגע. אחרי כמה שניות חזרתי לעצמי, פקחתי את העניים ואפילו מצאתי את המסכה והחזרתי אותה אלי. דקה לפני כן הייתי בטוח שאני הולך למות, עכשיו אני בעולם התת ימי והכל כרגיל. ההתנסות הזו גרמה לי להאמין שבפעם הבאה שבה אסבול מהתקף חרדה והיפרונטילציה אצליח להתמודד איתו בקלות.
אי אפשר לפתור הכל לבד
נכון, בדוגמא שנתתי פה קודם הצלחתי לצאת מהבעיה בכוחות עצמי, אבל יש פעמים בהן חייבים את בן הזוג בצלילה כדי לשרוד, אם נגמר האויר למשל. או שבאופן כללי יותר קל להתמודד עם בעיה כשיש מישהו לצידך, אני מאמין שהייתי נלחץ פחות אם מישהו היה משגיח עלי מקרוב ונמצא שם למקרה בו אטבע באמת.
הדבר הזה נכון גם לחיים שלי בתור מטפל. קורה המון ששואלים אותי אם אני מדקר את עצמי, אני יכול לעשות את זה, אבל זה פחות טוב. כשאתם בבעיה אתם לא מרגישים טוב וצריכים שמישהו יטפל בכם, בין אם זה מטפל מוסמך כמוני או אפילו מישהו קרוב שאתם אוהבים ויכול לתת יד (אפשר לקרוא על זה עוד בלחיצה כאן)
לפעמים מותר לקחת את הזמן
בעולם המודרני שלנו הכל צריך להיות מהיר יותר, עכשיו ומיד. אין זמן לקשקושים, אין זמן לבירבורים. האמת היא שהשלבים הראשונים של הקורס באמת הרגישו קצת כמו הטירונות, לא באמת יודעים מה לעשות, מסדרים את הציוד, יש אוירה של לחץ. התגובה הראשונית הייתה להתנהג כמו שאנחנו רגילים מהצבא, לעשות הכל במהירות ולהיות מוכנים בהקדם האפשרי. אבל זה לא תמיד הדבר הנכון, במיוחד לא מתחת למים. כשצוללים האויר מוגבל והים שהרבה יותר גדול וחזק מאיתנו יוצר לנו סוג של התנגדות מתמדת. אז אם מנסים לשחות מהר או מתנועעים יותר מדי הצלילה פחות טובה, מתעייפים מהר, מסיימים את החמצן ובסופו של דבר מפסידים. דווקא צריך לזרום עם הים, לעשות תנועות ארוכות ואיטיות יותר, לעצור מדי פעם ולנוח וכך מנצלים את המקסימום מהצלילה. אולי זה ככה גם בחיים הרגילים? יכול להיות שרבים מאיתנו סובלים מעייפות או חולי בגלל כל ההתרוצצויות המיותרות שאנחנו עושים כדי להספיק יותר?
הדבר האחרון נשמע ברור מאליו, אבל אני מאמין שרבים מאיתנו שכחו אותו:
כל עוד אנחנו נושמים, הכל בסדר.
מתחת למים זה הרבה יותר ברור – כל עוד הצינור של החמצן בתוך הפה, לא משנה באיזה בעיות נתקלים, אפשר לשרוד. ברוב הפעמים גם אם נגמר החמצן מצליחים לשרוד בזכות חבר קרוב. אבל זו הנקודה, קורים לנו בחיים המון דברים מלחיצים, המון שינויים, רגשות, תחושות, בעיות – זה נקרא לחיות. הרבה דברים יכולים להפריע לנו ולהוציא אותנו מאיזון, אבל כל מה שאנחנו צריכים זה לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה (אפשר אפילו מהאף! תאמינו לי שאחרי שיוצאים מצלילה מעריכים את זה הרבה יותר) ומבינים שאנחנו עדיין בחיים, העולם עוד עומד, הכל בסדר, ואם אנחנו מרגישים שהעולם מתמוטט סביבנו, רק צריכים לבקש עזרה, יד, חיבוק, עצה, טיפול, והכל יסתדר.
ברק גומבוש, מטפל ברפואה סינית וצוללן 2 כוכבים.