מכירים את זה שאתם הולכים לישון בלילה, מארגנים הכל טוב טוב, מרגישים מנומנמים, מכבים את האור, נכנסים לשמיכת הפוך החמימה והרכה, ואז רגע לפני שנרדמתם, בום! נזכרים בפאדיחה נוראית מכיתה ג', איך נפלו לכם המכנסיים מול כל הכיתה, או בתיכון שנופפתם למישהי חזרה לשלום וקלטתם שהיא נופפה למי שעומד מאחוריכם, או בצבא שיצאתם קיטבאג מול כל המחלקה. ואז הכל הולך לעזאזל ולא מצליחים להירדם בגלל שטות מלפני X שנים שבטח גם ככה רק אתם זוכרים.
בדרך כלל התגובה היא לנסות להיפטר מהמחשבות האלה, להרגיע את עצמנו, להזכיר את מה שכתבתי בפסקה הקודמת, זה שטות, אף אחד לא זוכר את זה, ב99.9% מהמקרים זה גם נכון. אבל הראש מתעקש, לא! זאת פאדיחה שקרתה!
ככל הנראה זה מין שילוב מנגנונים של המוח שלנו, משהו בין:
הסקת מסקנות – לגעת במשהו רותח זה כואב \ לעשות פאדיחה זה לא נעים.
ובין
חשיבות המעמד החברתי– אני חייב להיות טוב ופרודקטיבי מספיק כדי שלא ינדו אותי מהשבט \ אוי בטח בחיים אני לא אהיה מקובל אם אמשיך ככה.
אז באמת, במשך שנים ניסיתי למצוא לזה פיתרונות. להגיד לעצמי דברים כמו "סבבה, היה וקרה, ממחר דף חדש" אבל איפשהו בסוף המחשבות האלו תמיד חוזרות מתוך הערפל אליו הן נהדפו.
הסינים הגדירו את הסיפור הזה כאחד מ5 הרגשות, ממש כמו שמחה, עצב, פחד או כעס, הם קראו לו YI והתרגום הכי טוב שמצאנו לו בנתיים הוא "מחשבות יתר" האיבר שהם ראו כאחראי עליו הוא הטחול ואם הוא לא מווסת את הרגש הזה כראוי, אנחנו חווים את המחשבות האובססיביות האלו, במקרים קשים יותר יש אנשים שמגדירים את החוויה כ"רדיו בתוך הראש שלא מפסיק לנגן" וממקור ראשון אני יודע להגיד לכם גם שזה מטריד כמו כאב פיזי בגוף וגם שדיקור סיני ורפואה סינית בכלל יכולים בהחלט לעזור להתגבר על זה.
אחרי תקופה של התבוננות עצמית וניסיון להבין מה גורם לי להרגיש ככה, החלטתי להתבונן גם על הסביבה שלי, לתת תשומת לב מיוחדת להתנהגות של אחרים, מתי קורה להם משהו מפדח, איך הם לוקחים את זה באותו רגע, איך הם מתנהגים כמה דקות אחרי ואיך מתנהג מי שמסביבם. הסקת המסקנות הראשונית לא תחדש לכם הרבה, כולנו עושים טעויות, אפילו הכי חתיכים והכי מוצלחים מבינינו, ההבדל הוא בעיקר בביטחון העצמי ודרך החיים של "לקחת את זה בקלות". יהיו כאלו שישתקו במבוכה ויאדימו, אני יכול רק לשער שכל האירוע המפדח שרץ להם בראש כנראה יחזור לרדוף אותם בעתיד, יהיו כאלו יצחקו על האירוע ועל עצמם ויהיו כאלו שימשיכו כאילו הכל כרגיל.
בסופו של דבר הזיכרונות האלו יכולים לחזור ולרדוף כל אחד מהטיפוסים האלה וקשה לשים את האצבע על דרכי ההתמודדות הנכונות.
אבל אז עשיתי הפוך על הפוך והתבוננתי על עצמי מתבוננן על הסביבה, שאלתי את עצמי, איך אני מרגיש לגבי זה שמישהו התפדח? לא משנה מה היא התחושה, בין אם סוג של זילזול או צחוק, היא מעולם לא נמשכה יותר מכמה רגעים – העולם שאנחנו חיים בו נותן לנו כלכך הרבה אינטרקציות ושינויים שישר עוברים אל ההתרחשות הבאה, מי בכלל זוכר מה היה כתוב בעיתון של שבוע שעבר?
ויותר מזה, אם יום אחד לי יקרה משהו מביך לידו, אני לא ארגיש כלכך נורא, כי אותו דבר קרה גם לו בעבר, זה לא מוזר אם זה קורה לכולם.
אחד הדברים שהכי חיזק אותי היה לראות אנשים "חשובים" עושים טעות או מובכים, למשל מרצה שטועה בנושא שהוא מלמד וסטודנט
מתקן אותו. אירועים כאלו לא גרמו לי בכלל להגיב בצורה שלילית, אלא הם חיזקו אותי ובאיזה שהוא מקום גם את מי שהובך – זה רק מראה על זה שהוא אנושי בסופו של דבר, כולנו אנשים, כולנו יכולים לטעות בכל רגע.
ואז הגעתי להבנה הסופית:
---זה כיף לפשל---
זה תורם לסביבה יותר ממה שנדמה לנו.
זה מחזק את האנשים מסביבכם מבלי להוריד באמת מהערך שלכם, ברגע שאתם עושים טעות לידם הם יכולים לקבל את זה שכולם טועים ושזה לא סוף העולם. נותן להם להרגיש יותר חופשיים לידכם, יותר מאושרים, יותר אמיתיים.
דמיינו שהייתם מחליקים על קליפת בננה ורגע לפני הנפילה סופרמן היה מגיע ומציל אתכם, ואז אחרי מילות תודה, הוא מסתובב כדי לעוף ומחליק על קליפת הבננה בעצמו, ככה שאתם תופסים אותו מליפול.
האם הייתם אומרים לעצמכם "סופרמן האפס הזה, אם הוא מחליק על בננה איך הוא יכול להציל בכלל את העולם??"
או
"וואלה, תכלס אם אפילו סופרמן החליק על הבננה הזאת, כנראה שזה היה בלתי נמנע".
אז, אם כל מה שכתבתי פה לא קורה לאף אחד חוץ ממני – זאת פדיחה רצינית, אבל ממש לא אכפת לי, להיפך, אני יודע שזה רק מחזק את כולנו.
ברק גומבוש מטפל ברפואה סינית ומתפדח סידרתי.